כמה זה עולה לנו- מחיר השייכות 

No Win Situation

שלומית (שם בדוי), בת 27, הגיעה לטיפולי כשהיא סובלת מדלדול במאגר האנרגיה, עייפות, דכדוך וכל חזותה ודבריה אמרו חולשה וחוסר אונים. ככל שאני נותן מקום של כבוד לרגשותיו הסובייקטיביים של המטופל, גיליתי עם השנים שלא יזיק לי, ופחות מזה למטופל, אם אערוך עבודת "ריגול" קטנה, באמצעות המטופל כמובן, ואתייחס גם לעובדות. מן העובדות היבשות, שמסרה לי שלומית, הסתבר לי שאיש מבין הסובבים אותה לא היה מעלה בדעתו מה מתרחש בעולמה הפנימי. שלומית הייתה ה"מצליחנית" בהתגלמותה: את כל שלבי לימודי סיימה בהצטיינות, הייתה עתודאית, קצינה מצטיינת, סיימה לימודי תואר ראשון ושני בהצטיינות ועל רקע תלונותיה על בדידות קיצונית, כבר תיארתי לי אותה יושבת בקרן זווית בשעת המפגשים החברתיים במקום עבודתה. מספר "הדלפות" של שלומית בתיאור אורח חייה העלו בי את הרעיון שמא עליי להחליף לשעה קלה את כובע המטפל בכובע של חוקר משטרה. ביקשתי אותה לנהל "יומן פגישות" למשך שבוע אחד בלבד, בצורה היבשה ביותר, ממש כשם שאני רושם פגישות עם מטופלים, סטודנטים ועמיתים לעבודה ביומני שלי. "זה ייקח רק כמה שניות", פלטה, "אני לא פוגשת אף אחד". מה רבה הייתה תדהמתנו המשותפת, כאשר לפגישה הבאה הגיעה עם יומן צפוף הרבה יותר מאשר העמוס שבשבועותיי: הורים (שלא סבלה), חברים מתקופת הצבא והתיכון ("פגישות שטחיות"), פגישה עיוורת, שבעקבותיה התקיימו שתי פגישות נוספות עם אותו בחור ("אל תדאג: לא יהיו יותר") ועל רקע התלונות על העייפות וחוסר התיאבון, מעניין לציין גם ישיבה במסעדות ובתי-קפה מן היוקרתיות שבעיר החטאים ("נו, אז מה? כולה סנדביצ'ים!"). בקיצור, זר כי היה קורא את אירועי השבוע החולף בחייה של שלומית היה מסיק שללא ספק מדובר בכוכב חברתי ואילו אני, כמטפל שלה, אלמלא היה עולה בדעתי הרעיון "לבלוש" אחריה באמצעות היומן, הייתי מקבל את הרושם שמדובר בבחורה עגמומית, המזדחלת בחוסר רצון אל מקום עבודתה, סובלת לפני, סובלת אחרי, מגיעה הביתה ("ארבע קירות" כדבריה) ולא יודעת את נפשה מבדידות. שתי הערות ראויות לציון כבר בשלב זה: (א) נכון, המסגרת מחייבת: כשאנחנו הולכים לאורולוג, נניח, בגלל השתנה תכופה, לדוגמא, כל יתר ההיבטים של חיינו לא ממש רלוונטיים ולכל היותר, טוב נעשה אם נצייד אותו במידע רפואי מפורט על בעיות אחרות מהן אנו סובלים. כך גם בפסיכותרפיה, לכאורה מתבקש, שהמטופל ידווח על מה שרע לו ולא על מה שטוב לו, שכן בגלל זה הגיע לטיפול ו-(ב) אין לי ספק בסבלה הסובייקטיבי של שלומית: אם היא מדברת על בדידות, חובתי להאמין לה.

רק אל תכעסו עליי

כאן, אולי, המקום להתעכב קצת על תוכן התלונות ועל איכות המגעים של שלומית עם האנשים שפגשה באותו שבוע. אולי נפתח במי שלא פגשה. אחד האנשים ששלומית מתכננת כבר לפגוש זה שבועות אחדים, ולעיתים גם הגיעה אל סף דלתו אך לא אזרה אומץ לדפוק עליה, הוא בעל הדירה שלה. הסורגים על הדירה השכורה בדירה שבקומת הקרקע עדיין לא הותקנו, את דברי הדואר שלה היא עדיין מקבלת לתיבת הדואר של בעל הדירה, משום שלא הותקנה עדיין תיבת הדואר שהובטחה ועוד כהנה וכהנה. מה עוצר בעדה? "אני חוששת לקלקל את יחסיי איתו עם כל התלונות שלי, הוא יחשוב שאני סתם נודניקית ולא יחדש לי את החוזה". שידה, שהוריה הציעו לממן את רכישתה, או לפחות להלוות לשלומית כסף לקנותה, גם היא מהווה מקור לייסורים. "אחי ואחותי רמזו לי שלא כדאי לי ללחוץ על ההורים בנושא הכלכלי", "אמי לא תגיד לי לא, אבל היא עלולה לחסוך דברים מעצמה", "אחי ואחותי עוזרים לי - אם ארגיז אותם, אאבד את תמיכתם". ומה קרה בפגישה העיוורת? בשתי הפגישות הראשונות שלומית דווקא התלהבה ממנו, הייתה כימייה, אך בפגישה השלישית שוד ושבר: התברר, שהבחור בן ה32- כבר הספיק לשכב בימי חלדו עם כמה מבנות העיר, ואולי היא עוד אחת ברשימה ובכלל, אם הוא מעוניין בה, משהו מאוד מוזר קורה, אין ספק. בירור קצר העלה, ששלומית תפגוש גם תפגוש את אותו בחור, כי "לא נעים לה", אבל איך, לעזאזל, להיפטר מ"האנס הסדרתי" הזה, ועוד בדרך שלא תפגע בו?! קשים, ולא בציניות אני אומר זאת, חייה של שלומית. עם בעיות כה רבות ובדידות קיצונית כל-כך, למי יש כוח לחשוב על הדוקטורט שבדרך, אבל מצד שני (ותמיד יש צד שני ושלישי ורביעי), המנחה של הדוקטורט יכעס, וגרוע מכך, ייפגע - הוא, שהבטיח לדאוג לה למלגה!

מה קורה כאן?

אפשר להבין את קשייה האמיתיים מאוד של שלומית מנקודות-מבט רבות. מטפל התנהגותי היה שולח אותה, אולי, לסדנת אסרטיביות, שאולי הייתה עוזרת ואולי לא, ו/או היה מקיים איתה סדרת משחקי תפקידים כדי להתמודד עם בעל הבית. פסיכואנליטיקאי היה עשוי להתמקד בפחד שלה מהצלחה . אני הייתי בוחר להציג את הבעיה באופן כללי יותר: איזה מחיר אנו מוכנים לשלם כדי להרגיש שייכים? כדי לחיות באשליה שאם רק נימנע מעימותים ולא נרגיז אף אחד, נזכה באהבה?

קודם כל, לשרוד

כל מי שלמד איזה שהוא קורס במדעי ההתנהגות, בוודאי נתקל במדרג הצרכים של אברהם מסלאו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית. מסלאו הציג היררכיה של צרכים, שדי עולה בקנה אחד עם השכל הישר, אך לעיתים כדאי להיזכר דווקא במה שנראה מובן מאליו. הצורך הבסיסי, אותו מציג מסלאו, הוא לספק את צרכינו הביולוגיים. אם לא נדאג לאכול, לשתות ולקורת-גג לישון תחתיה, כל צורך אחר הוא בבחינת מותרות. בעצם, פשוט לא נשרוד. רוב האנשים אכן שורדים. פחות מגיעים ליותר מזה. לכאורה, רעיון טריוויאלי, אך אם נחשוב על העובדת הסוציאלית, שניסתה לעקוף את בעיותיו הכלכליות של סאלח שבתי על ידי דיון בנחש שאולי הקיש אותו כשהיה ילד קטן ועד שלא תטופל הטראומה הקשה הזו, אולי כדאי בכל זאת, לפי מסלאו, לדאוג לו לתנאים פיזיים נאותים יותר.

אין שלום, אך יש ביטחון

הצורך הבא הוא הצורך בביטחון. כאן כבר לא מדובר על הישרדות פיזית, אלא על אנשים רבים שיוותרו על המון כדי לחוש ביטחון. מבחינה קלינית, אנחנו מכירים מצבים בהם הצורך העז בביטחון משתק עיסוק בכל צורך אחר. נשים (וגברים) נמצאים בקשרים הרסניים לאורך שנים, ובלבד שהמסגרת תישמר. מוטב להישאר בקשר גרוע הפוגע בשני הצדדים מאשר להיחשף שוב, בגיל קצת יותר מבוגר, ל"שוק הבשר", לעולם ה"פנויים-פנויות", להעמיד את עצמנו למכירה מחדש. מדהים עד כמה קשר הרסני מספק ביטחון. נשים מוכנות לסבול אלימות מבעליהן, גברים מוכנים לספוג התנהגות "מסרסת" מצד נשותיהם, אנשים מוכנים לסבול בגידות בחיי-נישואין - ובלבד שהמסגרת תישמר. התוכן איום ונורא, אך מה שהיה הוא שיהיה, וגם אם זה בלתי-נסבל, זה לפחות מוכר - ומה מפחיד יותר מאי-ודאות? מי מבטיח לנו שכשנעזוב יהיה יותר טוב?

מה לא נעשה כדי לזכות בחיוך?

הצורך השלישי הוא הצורך בשייכות. מה לא נעשה למען חיוך? שלומית הזכורה לטוב, למשל, מוכנה לגור ללא סורגים כדי לחסוך לעצמה עימות עם בעל-הבית. בעצם היא לא רואה את החיוך שלו, כי היא כל כך מפחדת לאבד אותו, עד שהיא נמנעת מפגישה עמו. אבל אם היא תדרוש סורגים, ברור לה שהיא תאבד את חיוכו. חרדת נטישה היא מוטיב מרכזי בחשש לאבד את השייכות. עכשיו שלומית "שייכת" למשפחת המוצא שלה לפחות: אימא שלה שואלת לשלומה, אחיה ואחותה מפגינים דאגה כלפיה - האם שווה לוותר על כל אלה למען שידה שתבקש מאמה לקנות לה? רוב הסיכויים, שעימות עם בעל-הבית בנושא הסורגים היה עשוי לקרב את השניים, שכן ההימנעות ממנו רק מרחיקה. אי-הסכמה אינה עומדת בסתירה לשייכות. קשה גם להעלות על הדעת שרכישת השידה תמוטט כלכלית את אמה של שלומית ותגרום לאחיה לנדותה מהמשפחה. אך הפנטזיה על שייכות גורמת לדמיון להפליג אל מחוזות מפחידים ואנחנו מוכנים "להיות בסדר" לכאורה עם הזולת ולהמשיך להיות מאוד "לא בסדר" עם עצמנו, לספוג ולאכול את עצמנו בעבור אותו נזיד עדשים של שייכות מדומה.

לאחר החיוך?

אם סופקו לנו צרכי הקיום הבסיסיים, שרדנו, סופקו לנו גם צרכי הביטחון, ואפילו יש מי שבאמת אוהב אותנו, אנו פנויים, על פי מסלאו, לדאוג לצורך הרביעי בסולם, הצורך בהערכה. כל עוד נשקיע מאמצים בניסיון להתחבב על אנשים, לא נגיע גם להישגים ואם לא נגיע להישגים גם לא נוכל לממש את הצורך בהערכה על הישגינו, כלומר, לא נזכה להכרה חברתית. אך יש וכה מפחיד לעמוד בפני הכרזה קבל עם ועדה שהצלחנו, שנעדיף לוודא שאנו מוצאים-חן בעיניו של עוד פלוני ועוד אלמוני, חשובים יותר או חשובים פחות, בעל הבית שלא מתקין את הסורגים או אימא. אותם יחידי סגולה מעטים שהצליחו לספק את ארבעת הצרכים הקודמים פנויים לעסוק בהגשמה עצמית ותלויים הרבה פחות, על פי מסלאו, בנורמות החברתיות ובמה שאנשים אחרים יגידו.

אדם מעניין הוא אדם מתעניין

האמת שתורתו של מסלאו לא זכתה דווקא ליישומים קליניים רבים והיא יושמה יותר לתחום ההתנהגות הארגונית, כשהשאלה היא איך לספק לעובד סביבת עבודה שתיצור בו מוטיבציה פנימית לעבוד. אך לפחות המאבק הבלתי-נלאה להרגיש חייבים הופך את תורתו של מסלאו רלוונטית מאוד גם לקשיים שמטופלים מביאים למטפליהם. אחד הפרדוקסים העצובים הוא שככל שאנו מתאמצים יותר לשאת-חן בעיני הזולת, מעריכים אותנו פחות. לזולת, מן הסתם, חשוב גם כן לשאת-חן בעינינו, אך כדי לאמץ קו מחשבה כזה, אנו צריכים להעריך את עצמנו במידה מספקת כדי לחשוב שאנו מהווים דמויות משמעותיות, מקור לחיזוקים, עבור הזולת - ולא רק שאנו תלויים בזולת. שינוי שכזה מחייב מהפך, הכרוך במאבק טיפולי לא פשוט, במקום להתעניין בעצמנו ולהיות עסוקים בטריק הבא שנעשה כדי לזכות בחיוך המדומה, נדרש להשקיע מאמץ בצד השני, שמעוניין לא פחות מאיתנו שיתעניינו בו.